Bikurim 2

Eyal Bitton / Niv Gafni / Nurit Dreamer / Noga Haberman / Dana Tannhuaser / Hanna Qubty / Anat Keinan 

January 17 – February 29, 2020

The New Gallery Teddy, Jerusalem

Bikurim, in its second edition, is a bi-annual project aiming to encourage the activity of young artists in Jerusalem. Unique among its kind in Israel, the project is supported by The New Gallery Teddy and the Jerusalem Municipality Art Department, and features work by eight art school graduates living and working in Jerusalem, whose lives are essentially tied to the city.

The intent and purpose of the exhibition is to constitute a professional platform and provide exposure to these young artists. However, it is nearly impossible to disregard the recurring themes that emerge from the works, be it by chance, or perhaps as a result of the “spirit of the times’ and life in Jerusalem. Drawing from "the site” and its relation to its viewers, each work, in its own way, seeks to leave a physical or suggestive impression on the viewer.

Several of the works on display refer to the gallery’s physical structure, while others focus on Teddy Stadium right above the gallery. Despite the essential differences between the two spaces, both gallery and stadium play an active role in the fabric of life in Jerusalem, functioning, respectively, as monumental sites that allow for the congregation of a large audience, conducting ceremonies, and to which residents arrive with anticipation, among other things, to experience a deeply emotional, ecstatic experience.

Additional works question the space-object-human relation by employing inherently different aesthetic and artistic means. The works in question actively manipulate - in a direct and indirect manner - the visitor, who, in order to fully experience the work, is required to participate in various ways such as walking, turning, leaning, listening, and touching. The visitor therefore becomes a necessary condition for the realization of the exhibited works, a kind of conductor or generator. The works need the viewer to give them life.

Either way, control and absence, exertion of power, subjection to predetermined conditions, compliance with codes and conventions, and ceremonies and body regimes are all present in the works themselves in a multitude of modes and intensity. Some carry a kind of strained atmosphere; suspense, lack of knowledge and fear of the next moment.

Noga Haberman, Industrial Speleology, Industrial materials, 2020

In Noga Haberman's work, which takes place inside her studio, the artist engages in dialogue with the notion of ‘site’, a concept from which she draws inspiration and to which her work responds. Walls, floor, architectural elements, and the space itself are all constructed into her work and used as a platform, while she employs painting and sculptural practices embedded in the aesthetic language of the structure, and which disrupt its order. Haberman maintains, and emphasizes, the studio’s rugged nature: plastic pipes, raceways, and structural parts (characteristic of industrial buildings) remain exposed and visible, integrated into the installation until it is nearly impossible to determine whether they belong to the work, the space, or both. The objects and assemblages, originally industrial and urban waste, concrete, plywood, and found objects, are unified by color, whether coated in plaster or painted a milky shade of white. From an intuitive, playful work process, where like a chain reaction every action influences the next, comes a parallel 'place’, at once both alien and familiar, like a playground for a collective subconscious, or an inescapable limbo.

Nurit Dreamer, Intimately at Teddy Stadium with Nurit Dreamer, Sound, 2020

In Intimately at Teddy with Nurit Dreamer, the artist invites interviewees to join her in the stadium for a personal conversation during the course of a soccer game. The work borrows from two forms of interviews from the entertainment business; 1990s talk shows and contemporary podcasts. At the stadium, Dreamer unravels the strict rules according to which talk shows are normally conducted, and instead makes it her studio. The solid format becomes a surprising, unexpected and sometimes wild performance. Individual guests are invited in advance for each interview, while during the session, Dreamer expands the circle and randomly invites more people present at Teddy Stadium. She moves with much fluidity between the private and public spheres, and produces a multicultural and multi-age discourse in the midst of a passionate event. Each interview is recorded and uploaded as a podcast. The sequence of interviews form a fascinating human mosaic that allows for a glimpse into the epidermis of Israeli society.

The program will run parallel to and throughout the duration of the exhibition, on game days.  Being a guest in Dreamer’s program requires signing up in advance by sending an email to podcasttedy@gmail.com. Following which further details will be provided. The podcast series will be available on The New Gallery Teddy’s website. The work was made possible by the generous support Teddy Stadium. Special thanks to Ran Tubul

Anat Keinan, Next time I kill you, I promise you the labyrinth made of the single straight line which is invisible and everlasting, Iron, wood, engine, 2020

 Anat Keinan's work is a minimalist sculptural structure that redefines the gallery space and delineates a walking path within it. Contours of urban architecture undergo decomposition and abstraction and are embodied in the questionable form of foreign or domestic objects. The familiar space changes in the face of a five-meter-long curved monumental wall, drawing the viewer in, to get lost inside the long, winding corridor. On the outside of this corridor is an endlessly rotating cylinder. The two objects are adjacent to each other and it is almost as if they wish to be linked at their meeting point. The enigmatic structure conjures up American minimalist-monumental sculpture in the 1980s and 1990s. Keinan seeks to examine the interplay between the human body, the sculptural object, and the space in which it is placed, drawing inspiration from literary texts describing situations of stress, helplessness, and danger in a confined space. Despite its vast dimensions, the material sparseness (plywood and iron) adorns the work with a sense of a drawing in space, with nearly no volume, and emphasizes the doubt concerning the piece’s stability. A view from the top floor of the gallery illustrates the 'endless invisible straight line'.

Eyal Bitton, Clarity, Fluorescent lights, electronics, iron, fabric and sound, 2020

Clarity is an installation for one person, wherein the viewer plays an active role. In the space are a single bed, a screen of fluorescent lights, and a pair of speakers. The viewer is asked to lean on a sharply tilted bed (a sort of hybrid between a surgical table, torture brace, and Zero Gravity system) look at the screen, and devote oneself to the sights and sounds they are surrounded by. From then on, he is under the influence of an abstract sequence consisting of light and sound. The sequences are managed using digital code that light and sound respond to its commands and occur in varying rhythms, at simultaneous and alternating paces. The fluorescent lighting has an irregular, chaotic mechanism (due to a chemical reaction to electricity) and disrupts the code’s accuracy, allowing for that which is human and coincidental to seep into the occurrence. The sequence aesthetic corresponds with the British Avant-garde movement Structural Film, who, in the 1960s and 1970s, aspired to simplify the cinematic medium into its most basic elements (light/darkness, sound/silence) to highlight its form over its content. The effect of the changing light and audio sequences, together with the isolation of the viewer within the work, produces an intense state seeking to lead the viewer into a hypnotic state of consciousness, and to forcibly sweep them into a suggestive reality of their own.

Niv Gafni, The Fifth Façade, Antennas, Exciters, Wood Frames, Copper Wire, Cables, 2020

Niv Gaffney's work is a song of praise for an object almost entirely extinct - a TV antenna, which in the not-so-distant past symbolized a culmination of technological progress. Still, while antennas have been replaced by satellite dishes and are no longer in use, the urban landscape remains as it was. The antennae forest, a characteristic of buildings’ 'fifth facade', became a scrap yard of rusty metal bodies. The antennae lay atop roofs as remnants, and are now at the mercy of migrating birds and weather conditions. In his work, Gaffney joins several antenna skeletons, in different states of ruination, into one unit. The multi-branched metal body hangs from the ceiling (as if punished), invading the gallery and allowing an intimate proximity to it. In this work of his, Gaffney creates a world of sounds that the human ear cannot hear. Using a speaker system connected to the metal body, he gives voice to the sounds of the electromagnetic field (the language of the antennae) and transforms the latent sounds into irregular vibrations. The visitor's presence in the exhibition together with the electrical devices they carry, breathe life into the work bringing it to life. 

Dana Tannhauser, Hall, stainless steel, 2020

Hall is a site-specific installation that merges architectural and liturgical concepts of religious structures with the graphic language sports, particularly soccer and basketball. Placing this work inside an art gallery conjoins religion, sports, and art, and raises questions about the similarities among the three fields. Tannhauser creates a sort of abstract symbol from strips of stainless steel, citing familiar lines and graphic symbols from the sports field. The icon is hung on the wall at the far end of the gallery, generating a sacred focalpoint in the exhibition space. This unidentified sign, gleaming on the wall, provides the viewer with a sense of admiration and awe, as if it were a religious element. Tannhauser conjugates the architectural-colossal spaces, which differ in appearance and purpose, but resemble each other in the physical and emotional influence they may exert in the visitor. The monumentality of the work emphasizes one’s smallness and evokes a sense of exaltedness and awe. The potential for an ecstatic experience to take place in the human psyche is found in religious ceremonies, in sports fields, and as well in the gallery space. They all take place according to a detailed system instruction, guidelines, prohibitions, and signs - “rules of the game” intended to organize the human behavior of those present in them.  

Hanna Qubty, Untitled, Video, 2020

Hanna Qubty's video installation presents a clever inversion. The artist, in the video, breaks through the fortified boundaries of Teddy Stadium with the help of 3D digital software provided by the Jerusalem Municipality. The stadium, regularly accessible only under strict supervision of security guards and cameras, has been infiltrated by Qubty through the use of this software and the bird’s eye view it provides (by means of technology similar to Google Earth). Thanks to the cameras, the artist is able to endlessly roam the stadium. He shoots frames, edits them in a plotless sequence, and shows how aerial photography and a bird’s eye view can (also) be used as tools for invasion, control, supervision and exercise of authority over objects. 

For Qubty, who lives in the nearby Beit Safafa, the stadium is not merely a sports site, but a volatile space, and a platform for racial eruption, and is therefore a daily reminder of the complexity of life in Jerusalem. Looking at the space from above is a decolonial move. It dissolves alienation, horror, and contempt, and thus overcomes the structure by its own intrusive supervision and surveillance.

ביכורים 2

אייל ביטון / ניב גפני / נורית דרימר / נוגה הברמן / דאנה טנהאוזן / חנא קופטי / ענת קינן

17 בינואר – 29 בפברואר 2020

הגלריה החדשה בטדי, ירושלים

ביכורים, במהדורתה השניה, היא פרויקט דו-שנתי יחודי מסוגו בארץ, המבקש לעודד יצירה של אמנים צעירים בירושלים. בפרויקט, שזוכה לליווי מקצועי ולתמיכה כספית מהגלריה החדשה בטדי ומהמחלקה לאמנות בעיריית ירושלים, מציגים שמונה בוגרים של בתי ספר לאמנות שנפשם נקשרה בעיר והם חיים ופועלים בה.

מטרתה המוצהרת של התערוכה היא לתת במה ולאפשר חשיפה לאמנים הצעירים, ובכל זאת אי אפשר שלא להבחין בתימות משותפות שעולות מן העבודות, אולי מתוך מקריות, ואולי כתולדה של ׳רוח הזמן׳ והחיים בירושלים. העבודות, כל אחת בדרכה, מבקשות להשפיע פיסית או סוגסטיבית על הצופה. הן שואבות את השראתן מה"אתר" ומהיחסים המתקיימים בינו ובין המבקרים בו.

אחדות מן העבודות מתייחסות למבנה הגלריה ולנתוניה הפיסיים בעוד שאחרות בוחרות להתמקד באצטדיון טדי שנמצא מעליה. על אף ההבדלים המהותיים בין שני המרחבים, גם הגלריה וגם האיצטדיון נוטלים חלק פעיל במרקם החיים בעיר. הם מתפקדים כאתרי התכנסות לקהל רב משתתפים, כמקום לקיום טקסים וכהיכלים מונומנטליים שהתושבים פוקדים תוך ציפיה, בין השאר, לחוות בהם חוויה רגשית עמוקה, לעיתים אף אקסטטית.

עבודות נוספות מתמקדות בשאלת היחס בין חלל-אובייקט-אדם. תוך שימוש באמצעים אמנותיים ואסתטיים שונים בתכלית הן מפעילות מניפולציות - לעיתים באופן ישיר וקונקרטי ולעיתים באופן מרומז - על המבקר. הוא נדרשים לרמות שונות של השתתפות אקטיבית: להתהלך, להסתובב, להישען, להקשיב ולגעת על מנת לחוות את העבודה במלואה. המבקר הופך לתנאי הכרחי להתממשות העבודות, מעין מוליך או מחולל. הן זקוקות לו, הוא מפיח בהן חיים. כך או כך, חוויות שליטה והיעדרה, הפעלת כוח, הכפפה של סובייקט לתנאים מוכתבים, ציות לקודים ולמוסכמות, טקסיות ומשטור הגוף נוכחים בעבודות בעוצמות ובאופנים שונים. על חלקן שורה מעין אוירה דרוכה של מתח, אי ידיעה וחשש מהרגע הבא.

נוגה הברמן, ספלאולוגיה תעשייתית, גבס, בטון, חומרים תעשייתיים, 2020

ספלאולוגיה תעשייתית, עבודתה של נוגה הברמן, המתרחשת בתוך הסטודיו שלה, מקיימת דיאלוג עם מושג ה״אתר״ (Site), ממנו היא שואבת השראה ואליו היא מגיבה. הקירות, הרצפה, אלמנטים אדריכליים, החלל עצמו – כל אלה מוכללים בעבודתה ומשמשים לה כמצע. היא נוקטת בפרקטיקות של ציור ופיסול הנטמעות בשפה האסתטית של המבנה ומשבשות בו את הסדר. הברמן שומרת על אופיו המחוספס של הסטודיו ואף מדגישה אותו: צינורות פלסטיק, מסילות חשמל וחלקי קונסטרוקציה (המאפיינים מבני תעשיה) נותרים חשופים וגלויים לעין ומשולבים בהצבה עד שלא ניתן להכריע אם הם חלק מן העבודה, שייכים לחלל או שניהם גם יחד. האובייקטים והאסמבלז׳ים, שמקורם בפסולת אורבנית-תעשיית, חלקי בטון, דיקט וחפצים שהושלכו ברחבי העיר, עברו האחדה צבעונית וצופו בגבס או נצבעו כולם בגווני לבן חלבי. בתהליך עבודה אינטואיטיבי ומשחקי בו כל פעולה גוררת ומשפיעה על הבאה אחריה כמו תגובת שרשרת, הולך ומתהווה ׳מקום׳ מקביל, בבת אחת גם זר וגם מוכר, שנדמה כמו כר שעשועים של תת-מודע קולקטיבי, או לימבו שאין ממנו מפלט.

ענת קינן, אני מבטיח לך מבוך שכולו קו ישר אחד והוא בלתי נראה ונמשך לבלי סוף, ברזל, דיקט, מנוע, 2020

עבודתה של ענת קינן היא קונסטרוקציה פיסולית מינימליסטית, המגדירה מחדש את חלל הגלריה ומתווה בו מסלול הליכה. קווי מיתאר של ארכיטקטורה אורבנית עוברים פירוק והפשטה ומתגלמים לאובייקטים ספק ביתיים ספק זרים. המרחב המוכר משתנה לנוכח קיר מונומנטלי מעוקל באורך חמישה מטרים, מעין מסדרון ארוך ומפותל שכמו מפתה את המבקר ללכת לאיבוד בתוכו. מצידו החיצוני של המסדרון ניצב צילינדר שמסתובב ללא הפסקה. שני האוביקטים סמוכים זה לזה וכמו מבקשים להתחבר בנקודת המפגש בין המסדרון והצילינדר. המבנה האניגמטי מעלה על הדעת את הפיסול המינימליסטי-מונומנטלי האמריקאי בשנות ה-80 וה-90. קינן מבקשת לבחון את יחסי הגומלין בין הגוף האנושי, האוביקט הפיסולי והמרחב בו הם נתונים תוך שהיא שואבת השראה מטקסטים ספרותיים בהם מתוארות סיטואציות של דחק, חוסר אונים וסכנה בתוך חלל סגור. למרות ממדיה הכבירים, הרזון החומרי (דיקט וקונסטרוקציית ברזל) משווה לעבודה מראה של רישום בחלל, כמעט חסר נפח, ומעצים את הספק בנוגע ליציבותו של המבנה. מבט מהקומה העליונה של הגלריה ממחיש היטב את ה׳קו הישר הבלתי נראה הנמשך עד אין סוף׳.

 ניב גפני, החזית החמישית,שלדי אנטנות, מתמרי רטט, מסגרות עץ, חוטי נחושת, כבלים, מידות משתנות, 2020

החזית החמישית, עבודתו של ניב גפני, היא שיר הלל לחפץ שכמעט וחלף מן העולם – אנטנה לקליטת ערוצי טלוויזיה ביתית, בעבר הלא רחוק הסמל בהא הידיעה לשיא של קדמה טכנולוגית. אף שאינן בשימוש והוחלפו ברובן בצלחות הלווין, הנוף האורבני נותר כפי שהיה. יער האנטנות שאיפיין את ׳חזיתם החמישית׳ של הבניינים הפך במהלך הזמן למגרש גרוטאות מגובב גופי מתכת חלודים. האנטנות מוטלות על הגגות, נתונות לחסדיהן של ציפורים נודדות ופגעי מזג אויר כשרידים מימים רחוקים. בעבודתו מלחים גפני מספר שלדי אנטנות בדרגות התכלות שונות ליחידה אחת. הגוף המתכתי מרובה הענפים תלוי בהיפוך מן התקרה (כאילו היה נתון בעונש), פולש לגלריה ומאפשר קרבה אינטימית אליו. בעבודתו מנכיח גפני עולם שלם של רעשים שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט. הוא מעניק קול לרחשים של השדה האלקטרו מגנטי (שפתן של האנטנות) על ידי מערכת רמקולים שחוברו לגוף המתכת המתמירים את הקולות הסמויים והופכים אותם לרטטים בלתי סדירים. נוכחותו של המבקר בתערוכה ומוצרי החשמל שעמו מפיחים באנטנה רוח חיים ומעירים אותה לחיים.

 אייל ביטון, בהירות, נורות פלורסנט, אלקטרוניקה, ברזל, בד וסאונד, 100X210X210 ס"מ, 2020

בהירות הוא מיצב לאדם אחד, המזמין את הצופה לקחת בו חלק. בחלל מוצבים מיטת יחיד, מסך המורכב נורות פלורסנט, וזוג רמקולים. הצופה מתבקש להישען על מיטה המצויה בהטיה חדה (מעין הכלאה בין שולחן ניתוחים, סד עינויים ומערכת (Zero Gravity, להביט אל המסך ולהתמסר למראות ולצלילים שאופפים אותו. מכאן ואילך הוא נתון להשפעתו של סיקוונס מופשט המורכב מרצפי אור וסאונד. הרצפים מנוהלים באמצעות קוד דיגיטלי שאור וסאונד מגיבים לפקודותיו ומתרחשים על פיהן במקצבים משתנים, ביחד ולסירוגין. תאורת הפלורסנט שמנגנון הפעלתה בלתי סדיר וכאוטי (עקב תגובה כימית לחשמל) פורעת את הדיוק של הקוד ומאפשרת למקרי ולאנושי לזלוג לתוך ההתרחשות. האסתטיקה של הסיקוונס מקיימת דיאלוג עם עבודות שנעשו על ידי התנועה הבריטית האוונגרדית Film Structural בשנות ה-60 וה-70 ששאפו לפשט את המדיום הקולנועי למרכיביו הבסיסיים (אור/חושך, קול/דממה) על מנת להבליט צורה על פני תוכן. השפעתם של רצפי האור והשמע המשתנים לצד בידודו של המבקר בתוך העבודה יוצרים מצב אינטנסיבי המבקש להעביר את הצופה למצב תודעתי היפנוטי, וסוחפים אותו אל מציאות סוגסטיבית בעל כורחו.

 דאנה טנהאוזר, היכל, נירוסטה, 300X270 ס"מ, 2020

היכל הוא מיצב תלוי מקום שממזג תפיסות אדריכליות וליטורגיות של מבני דת עם שפה גרפית של עולם הספורט (כדורגל וכדורסל). הצבתו בתוך חלל של גלריה לאמנות קושרת את שלושת התחומים דת-ספורט-אמנות ומעוררת שאלות על הדמיון ביניהם. טנהאוזר יוצרת מעין סמל מופשט מרצועות נירוסטה תוך שהיא מצטטת קוים וסימנים גרפים מוכרים ממגרשי הספורט. היא תולה את הסמל על הקיר שבעומק הגלריה על מנת ליצור מעין focal point מקודש. סימן בלתי מזוהה זה, הבוהק על הקיר, מעורר בצופה תחושות של הערצה ויראת כבוד, כאילו היה אלמנט דתי. טנהאוזר קושרת בין המרחבים האדריכליים-קולוסאלים, השונים במראה ובתכלית אך דומים בהשפעה הפיסית והאמוציונלית שהם עשויים לחולל במבקר בהם. המונומנטליות מדגישה את קטנות האדם ומעוררות תחושה של שגב ויראת כבוד. הפוטנציאל לחוויה אקסטטית להתרחש בנפש האנושית מתקיים בטקסי דת, במגרשי הספורט ובגלריה. בכולם מתקיימים ׳חוקי משחק׳ – מערכות מפורטות של הוראות, הכוונות איסורים וסימנים שתפקידם לארגן את ההתנהגות האנושית של הנוכחים בם.

חנא קובטי, ללא כותרת, הקרנה, 6:00 דק', 2020

במיצב הווידאו ללא כותרת מקיים חנא קובטי היפוך מחוכם. הוא פורץ את גבולותיו המבוצרים של אצטדיון טדי בעזרת תוכנה דיגיטלית תלת ממדית של עירית ירושלים. האיצטדיון, שהכניסה אליו מתאפשרת בעת המשחקים בלבד ותמיד תחת פיקוח קפדני, שומרים ומצלמות אבטחה, נחדר על ידי קובטי באמצעות שימוש בתוכנה ובמבט העל שהיא מספקת על האיצטדיון (בטכנולוגיה דומה לזו של google earth). קובטי משוטט באצטדיון בעזרת המצלמות ללא הגבלה. הוא דוגם פריימים, עורך אותם ברצף נטול עלילה ומראה איך יכולים הצילום האווירי והמבט העילי לשמש (גם) כלים לפלישה, שליטה, פיקוח והפעלת סמכות על מושאי המבט שלהם.

עבור קובטי, המתגורר בבית צפאפא הסמוכה, האצטדיון אינו רק אתר ספורט אל גם מרחב נפיץ בעל פוטנציאל להתפרצות גזענית ומהווה לכן תזכורת יום-יומית למורכבות החיים המשותפים בעיר. בהביטו על המרחב מלמעלה עושה קובטי מהלך של דה-קולוניאליזציה. הוא ממיס את האימה, הניכור והבוז ומכניע כך את המבנה על ידי פיקוח ומעקב פולשני משל עצמו.

 נורית דרימר, אינטימי בטדי עם נורית דרימר, סאונד, אורך משתנה, 2020

באינטימי בטדי עם נורית דרימר מזמינה האמנית מרואיינים להצטרף אליה לאצטדיון לשיחה אישית במהלך משחק כדורגל. היא משלבת שני פורמטים של ראיונות אישיים מתחום הבידור: תכניות האירוח נוסח שנות ה-90 והפודקאסט העכשווי. באצטדיון נפרמים הכללים המוקפדים הנהוגים בתכניות האירוח ודרימר הופכת אותו לאולפן שלה. הפורמט הסולידי הופך לארוע פרפורמטיבי מפתיע, בלתי צפוי ולעיתים אף פרוע. לכל ראיון מוזמן מראש מרואיין אחד, אך במהלכו מרחיבה דרימר את המעגל ומזמינה באופן אקראי אנשים נוספים שנוכחים במקום. היא נעה בגמישות בין הפרטי לציבורי ומייצרת שיח רב תרבותי ורב גילאי באירוע שוקק יצרים. כל ראיון מוקלט ומועלה לפודקאסט. מראיון לראיון מתגבש פסיפס אנושי מרתק המאפשר הצצה לאפידרמיס של החברה הישראלית. תכנית האירוח אינטימי בטדי עם נורית דרימר תתקיים במקביל לזמן תצוגת התערוכה, בימים בהם יתקיימו משחקים באצטדיון. תאריכי המשחקים מופיעים בכרזת התוכנית. על מנת להתארח יש להירשם מראש באמצעות הודעת סמס. פרטים מלאים ימסרו למשתתפים הנרשמים.הפודאקסטים זמינים לשמיעה בדף הפייסבוק של הגלריה החדשה, סדנאות האמנים בטדי. העבודה התאפשרה בזכות תמיכתם הנדיבה של החברה למנהל, אצטדיון טדי.

תודה מיוחדת לרן טובול.